הקרב על הפנטגרם

Last.fm אולי לא מודעים לזה, אבל מתחת לאף שלהם מתחוללת תקרית בינלאומית שעלולה להתלקח בכל רגע ולהגיע למימדים היסטריים.

בגלל באג באתר (לטובתם שזה יהיה באג, ולא אדיוטיזם צרוף, או סתם עצלנות של המתכנתים שלהם), להקות בעלות אותו שם מקבלות אותו עמוד להקה. בדרך כלל זה לא מעיק במיוחד, היות ומדובר לרוב בלהקה אחת עיקרית וגדולה, שמקבלת את מירב הכניסות ממאזינים, וכל שאר הלהקות בעלות אותו שם הן להקות קטנות יותר שלא מקבלות הרבה תשומת לב גם ככה. הכל טוב ויפה, עד שזה מגיע ללהקה בשם Pentagram.

ובכן, מסתבר שיש כמה כאלה, או לפחות שתיים עיקריות שבגללן כל הפאס: האחת, להקת דום אמריקאית מהסבנטיז (להלן: 'הטובים'). השנייה, להקת מטאל (מזעזעת) מתורכיה (להלן: 'הרעים'). יש עוד אחת, שלישית – להקת מטאל מצ'ילה, אבל תכל'ס, נו וואן גיבס א פליינג פאק. עד כאן בסדר? בסדר. הלאה.

עד שהגיעו ההם, התורכים, היה שליו במיוחד בעמוד של Pentagram. כל המאזינים התאספו סביב מדורת הדום, זרקו קומנטים על איזה פאקינג אמייזינג הם היו, וכוליי וכוליי. אז הגיעו התורכים לעמוד, והמעריצים של הרעים התחילו להעלות תמונות של הלהקה לגלריות, להתחיל לכתוב תגובות בתורכית ולהפוך את פינת הירק החמודה שטופחה שם לבית מרחץ תורכי. רע, רע, רע.

וזה לא הכל: התמונה בגלרייה שמקבלת את מירב ההצבעות, נבחרת להיות התמונה הרשמית של הלהקה בכל האתר (ברשימות ההאזנות, בספריות האישיות וכוליי). מה עשו התורכים? שלחו לגיונות של מעריצים להצביע עבור התמונות של הרעים, וגרמו בשלב מסוים לאחת התמונות שלהם להיות התמונה הרשמית מזוהה עם שם הלהקה. ומה תעשה הגולשת ל', שבעמוד הLast.fm שלה מופיע שהלהקה שהיא הכי אוהבת לשמוע היא Pentagram, אבל התורכית? שערורייה על גבול הפדיחה.

בכל מקרה, אחרי התנצחויות מספר בתגובות בעמוד הלהקה, כולל קללות (גם בתורכית!), גויסו מספר מעריצים לא מבוטל של הטובים (נאמר, 100, שזה בערך כל המעריצים שלה בעולם), ועמלו על הצבעות יומם ולילה. נכון לרגע זה, הלהקה האמריקאית מצוייה במקום הראשון, אבל מי יודע מה ילד יום ואילו תורכים יחליטו להיכנס לשם ולחרב הכל. כרגע הלהקה התורכית במקום צמוד בחזית התמונות. גם בחזית האלבומים המוצגים בעמוד הלהקה הם עדיין הצליחו להשחיל אלבום. תגובות בתורכית עדיין ממשיכות לזרום כמו מים. המלחמה רק התחילה.

ועל זה נאמר, ולא פעם: שאלה יהיו הצרות שלי.

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | 4 תגובות

איך פספסתי את האלבום הזה?

רק השבוע יצא לי להיתקל באלבום האחרון של American Music Club.

תמיד חיבבתי את מארק אייצל. היה בו משהו עגמומי במידה לא מאיימת ולא חונקת כמו בכיינים אחרים. איכשהו תמיד נשמע לי שמתחת לכל העצב הזה שלו מסתתר וואחד כעס, והדרך היחידה שלו להוציא את הכעס הייתה להיות מאד מאד עצוב. התוצר הסופי רודף הרבה יותר מאשר הוא, נאמר, מבעס או מדכא או כל סופרלטיב אליוט-סמית'י לעוס אחר.

אפשר לומר שהאלבום ה"חדש", שיצא בשנה שעברה, בעצם, הוא סוג של איחוד בין אייצל ו-"Vudi", הגיטריסט. הם השאריות האחרונות מההרכב המקורי של הסן-פרנסיסקואים האלה, ו-The Golden Age הוא פשוט אלבום רוק שקט ויפהיפה, כולל עיבודים תזמורתיים וקלידים במידה. מידיי פעם תיכנס כאן איזו הפלקה על הדיסטורשן – אבל בעדינות. כן, ככה הם תמיד היו. שקטים, מורכבים ויפים. אייצל נשמע במיטבו, בוטח בעצבות שלו ומשדר את הניצוץ הזה, שקרץ לי כבר מההיכרות הראשונה שלי איתו.

החבר'ה האלה קיימים כבר מ-83, כולל התפרקויות. שמחה שהם חזרו. מקווה שהם נשארים.

American Music Club @ MySpace

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | השארת תגובה

סיכומטאל 2008: לקרוא & להאזין

מזמינה את כולם לדאבל פיצ'ר בועט לסיכום 2008:

חלקו הראשון כולל את רשימת 15 אלבומי המטאל הבולטים ביותר בשנת 2008. הסיכום עלה במסגרת מדור "מקסימום רעש", שהוא, למי שעדיין לא מכיר, מדור המוזיקה הכבדה של NRG-מעריב. כתוספת, מומלץ מאד להאזין לטראקים נבחרים מהאלבומים הללו באוסף מיוחד ששוכן לו בiCast וניתן, כמובן, גם להורדה.

~ סיכומטאל 2008: לקרוא
~ סיכומטאל 2008: להאזין

שתהיה שנת 2009 מוצלחת לכולנו.

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | השארת תגובה

מחוייכת.

ביום ההולדת האחרון שלי, אדם יקר שאל אותי מה אני רוצה במתנה. עניתי לו שאני רוצה שלושה דברים: חום, אהבה והופעה של דאון.

עכשיו נותר לי לקוות לקצת חום ואהבה. אינשאללה.

29 ליולי.

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | תגובה אחת

@ ג'רוזאלם.

סאות'רן לורד מודיעים על הוצאת הויניל המיוחדת של ההופעה של OM בירושלים. כל מי שהיה נוכח בהופעה שלהם בעיר הקודש, וזו לא אני, יצא משם עם הלסת מחוברת לרצפה. יש גם את אלו שמפריזים – פאק, אני בטוחה שלא – וזועקים אל השמיים שמה שהלך שם היה חתיכת הסטוריה. אז עם סינדרום ירושלים או לא, אני בטוחה שהיה מדהים. בתל אביב היה שמיימי, וכבר כתבתי את זה (למרות שמילים רבות נעתקו מפי), ואם אדון סיזנרוס היקר לא היה בסטלה יותר מידיי טובה בסוף ההופעה התל אביבית (חה, חה), אז יש מצב שהצמד, על המתופף הטרי, על אפם, ועל חמתם, חוזרים לכאן מתישהו "בשנה הבאה".

לא רואים טוב בוידאו הזה, אבל מקורות מוסמכים מוסרים לי ששומעים לא רע (מאיפה לי לדעת, אין לי כרטיס קול). אז על החיים ועל המוות, הכל או לא כלום.

וכל מה שאני רוצה להגיד, בעצם, זה שאני מתגעגעת אליהם. אני באמת, באמת, מתגעגעת אליהם. אם יש משהו, מישהו, שאני רוצה לחוות שוב, זה OM.

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | 7 תגובות

מכשפופה

אני לא סאקרית גדולה של דינוזאור ג'וניור או של ג'יי מאסקיס, כך שגיחתם לארץ ביוני לא מפילה אותי מהכיסא. כל פעם שמישהו מתלהב באוזניי שהם מגיעים לכאן, ואיזה יופי, שגעון שיואו, אני עונה לו בפארטי-פופריות קרירה ש-וואלה, חבל ש Witch לא באים. למען האמת, אני מאמינה שאדון מאסקיס הנכבד מתופף כמו שהוא שר, משמע, DUDE, יו סאק. אבל זה לא כל כך משנה. זה לא ש Witch היא "להקת ג'יי מאסקיס", אם עוד יכול להיות דבר כזה בכלל. בסדר, הוא אחראי שם על התופים, אבל בזה העסק מסתיים.

מאד התחברתי לאלבום הראשון של Witch. הנה להקה מבית Tee Pee שממש אוהבת את סאבאת', ומי שמכיר אותי או שסתם קורא את הבלוג הזה יודע שבהרבה מאד מקרים זה כל מה שצריך בשביל לעשות אותי מבסוטה, או לפחות להשתיק אותי לשבוע שבועיים. ה SG של קייל תומאס, הסולן והגיטריסט (שפעיל גם בהרכב המעופף Feathers) הייתה מפוזזזפזזזזת בטירוף, השירים היו איטיים ברובם, הבס היה דומיננטי, הליריקס עסקו ברוחות, שדים ובו-הו-הו כללי, היי, ככה בונים חומה, גם אם היא לא מתרוממת לשום מקום.

Witch נשמעו לי מסוג הלהקות האלה שישתחלו מהר מאד לפנתיאון הוואן היט וונדרס של האנדרגראונד, ולכן לא ציפיתי לאלבום המשך. מבחינתי הסלף טייטלד שלהם היה עוד תוצר של סטונר רוק חבוט וממוחזר עד אפר, שמענג אמנם את שכמותי, אבל לא ממש נועד לגדולה. יש גם כאלה, אולי יותר מידיי. אלו הן עובדות החיים. Witch נחשבה בעייני כמעיין גחמה מוזיקלית של אמנים שכבר פעילים בלהקות אחרות, ונזכרו שכשהם היו צעירים הם ממש רצו להקים להקת הבי מטאל קלאסית כזאת, רק שזה לא ממש יצא, ואין גיל יותר מתאים לעשות את זה מאשר הגיל שבו מסתיימים התרגילים ומתחילים להסתכל אחורה בערגה. נו, מידלייף קרייסיס פלוס מינוס, בקיצור.

לכן מאד שמחתי לשמוע שהם עובדים על אלבום שני, ומאד מ-א-ד שמחתי להאזין ל Paralyzed כשיצא לפני כחודשיים. ומה רבה ההפתעה. בניגוד גמור לשמו, לא מדובר בכלל באלבום משותק. להיפך. הפעם Witch לחצו חזק על הגז והפיקו אלבום אנרגטי, כמעט Pאנקיסטי באופיו, אם לא היה עוסק יותר מידיי בארמגדון וסוף העולם. מדום רוק מתעצל ומסורבל Witch קיבלו צורה של להקת גראז' רוק מחוספסת ותקתקנית, והשינוי הזה עושה להם טוב בסך הכל ומוסיף להם קצת צבע ללחיים. הסאונד שלהם נשמע פחות פסיכדלי ומעופף והרבה הרבה יותר חי – תרתי משמע – ומה שחשוב באמת הוא שעכשיו אני מסוקרנת לשמוע איך יישמע האלבום הבא שלהם, סקרנות שאלבומם הראשון, עם כל אהבתי אליו, לא ממש עורר בי.

לפי ראיון שהעניקה החודש הלהקה ל Revolver, הסיבה לחיפזון מן השטן היא: ג'יי מאסקיס. כן. מסתבר, כך הם אומרים, שהוא פשוט לא הסתדר עם חומרים איטיים מידיי ולכן נאלצו להתאים את עצמם לקצב התיפוף שלו. טוב, את דעתי על הנושא כבר ציינתי למעלה, מ.ש.ל, אין צורך להכביר במילים. כך או כך — יפה להם. אז תמסרו לפנתיאון הוואן היט וונדרס של האנדרגראונד שיחכה קצת, ותנו להם צ'אנס.

הורדה:

~

Witch @ MySpace

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | השארת תגובה

את מוכרת לי

והכי מצחיק זה שאני חוזרת לכתוב בבלוג, והמחשב המאותגר שלי לא מצליח למצוא את כרטיס הקול. כך שעצמי מול מסך א' ואנוכי מחוברת לאוזניות שמחוברות למחשב נייד ב' שצולע גם ככה, ולוקח לעצמו רבע שעה בשביל לפתוח קובץ של שיר או לנגן דיסק. השולחן הזה נראה כמו הסיפון של האנטרפרייז, עם שני מחשבים והמון אורות מנצנצים, אבל בחלל גם ככה אף אחד לא יכול לשמוע אותך צועק, כך מספרים, אז מי צריך כרטיס קול? מערכת הסטריאו בחדר נפרד, ואני הידיים שלי קצרות אני, בקיצור, אי אפשר לשמוע מוזיקה כמו שצריך בבית הזה. טכנולוגיה בתחת שלי.

למען האמת אין לי כל כך מה להגיד, בסך הכל התגעגעתי לקליק-קליק-קליק של המקלדת ולעמוד האדמין של הוורדפרס. לא, אין לי מה לספר. גם לא כמה אני אוהבת את He is Legend, שעובדים עכשיו על אלבום חדש שנשמע בינתיים קצת רכרוכי אבל לפחות משאירים לי את Suck out the Poison, הקודם שלהם, כמזכרת. ובכלל, מבין כל להקות המטאלקור שמציפות את העולם העבש הזה, הם הלהקה הכי מקורית בנמצא, הם ו Maylene and the Sons of Disaster שדווקא לא עובדים על אלבום חדש ככל הידוע לי, כך שאין עדיין סכנה ברורה להתרככות באופק.

נראה שסאות'רן רוק הוא סוג של אימו חדש, טרנדי אבל עם ביצים, וכשמשלבים אותו עם מטאלקור יוצא וואחד מיקס מלהיב לדופקי הראש של המאה ה21. וזה נורא מצחיק אותי להסתכל על קליפים בהופעות חיות של Maylene ביוטיוב ולראות קהל שמורכב מילדי אימוקור שמנענעים את הראמפ שלהם. והכי מהמם זה שלסולן של Maylene קוראים דאלאס. בחיי, קוראים לו דאלאס. וכשאתה רדנק (אימו, אבל עדיין) וקוראים לך "דאלאס" זה כמו להיות עבריין שקוראים לו "נתניה". כן, כן, אולי אין לי סאונד במחשב אבל ידע דמוגרפי יש גם יש.

אין לי ספק בכלל שמבין ההיברידים העכשוויים של הרוק והמטאל, שתי הלהקות האלה מחזיקות את הראש יפה יפה מעל המים. המון נשמה, המון גרוב, המון בלון, והנה עוד הוכחה, למי ששכח, שגם מדברים שכולנו שמענו עשרות פעמים בעבר אפשר ליצור משהו חדש וייחודי שיכול להעיף למרחקים.

~

He is Legend
Maylene and the Sons of Disaster
האתר הרשמי של עיריית נתניה

פורסם בקטגוריה בתופים ובמחולות | 11 תגובות